פסק-דין בתיק ע"א 8800/01

השופט א' ריבלין:

1.        בפנינו שלושה תיקים, הנסבים על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד הנשיא ו' זיילר). הדיון בתיקים אוחד, ולפי החלטת בית משפט זה, מיום 23.6.2002, הם "יידונו כולם יחד כערעורים ובמידה ויש צורך ברשות תינתן הרשות והבקשות תידונה כערעור".

           התארכות ההליכים וריבוי הטענות - שלא לצורך, לאור מהות העניין - מחייבים פירוט של ההשתלשלות שהביאתנו עד הלום.

2.        המשיבה 1 - Jerusalem Enterprises Inc. (בפירוק) - היא חברה המצויה בהליכי פירוק (להלן: החברה), ושאחד מנכסיה הוא מלון "פנינת דן" (להלן: המלון). בשנת 2001 הגישו המערערים, לבית המשפט המחוזי, בקשה למתן הוראות, בה נתבקש בית המשפט להורות למפרקי החברה לכבד הסכמי מכר שנכרתו בין כל אחד מן המערערים לבין החברה (להלן: הסכמי המכר או ההסכמים). הסכמים אלה, עניינם מכירת יחידות-דיור (סוויטות) במלון (להלן: יחידות-הדיור), למערערים. המפרקים, מצדם, פנו גם הם לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות, ובמסגרתה עתרו למתן הצהרה, שעיקרה, כי למערערים אין זכויות באותן יחידות-דיור, וכי ככל שהיו להם זכויות כאלה, הרי הן בטלות ומבוטלות. המפרקים ביקשו כי בית המשפט יאשר להם להציע את המלון למכירה, כחטיבה אחת, במסגרת מכרז.

           הדיון בשתי הבקשות אוחד, והצדדים הגיעו לכלל הסדר דיוני, שקיבל תוקף של החלטה, לפיו:

"מבלי שתהיה בכך הודאה בעובדות על-ידי צד כלפי רעהו, ישמשו כל העובדות הכלולות בנספחים לבקשת המפרקים, וכל העובדות הכלולות בתצהירים שהוגשו על-ידי מרשי עו"ד נרי [המערערים], כעובדות שעל בסיסן יסכמו הצדדים טענותיהם. בית המשפט יתן לאחר קבלת סיכומי הצדדים החלטה סופית בנושא הדירות מבלי שתובאנה על-ידי צד כלשהו ראיות נוספות". 

3.        נסקור עתה, בתמצית, את טענות הצדדים בפני בית המשפט המחוזי. לפי טענת המערערים, ההסכמים למכירת יחידות-הדיור נכרתו בין כל אחד מהם לבין החברה, בין השנים 1995-1992, והם (המערערים) קיימו, מצדם, את כל התחייבויותיהם לפי הסכמי המכר, לרבות תשלום התמורה במלואה. המחצית השנייה של התמורה, כך הטעימו, שולמה "כהלוואה פרטית של בעלי המניות של החברה למבקשים". המערערים סמכו את בקשתם, בין היתר, על הערות אזהרה שנרשמו לטובתם, ועל "מכתבי החרגה" שהוציא לטובתם המשיב 3 (בנק דיסקונט לישראל בע"מ), אשר הינו בעל משכנתא ראשונה על המקרקעין עליהם בנוי המלון. עוד טענו המערערים, בבקשתם למתן הוראות, כי הם רכשו זכויות קניין שביושר ביחידות-הדיור (על-פי ההלכה שנפסקה בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199), וכי קיימים בינם לבין החברה יחסי נאמנות. 

           לעומתם, טענו המפרקים כי לא הוצגו ראיות מספיקות להוכחת טענות המערערים בדבר זכויותיהם ביחידות-הדיור, ובפרט לגבי תשלום מרבית התמורה. אליבא דהמפרקים, כלל לא נחתמו הסכמי מכר מחייבים בין החברה לבין המערערים, ואף אם נחתמו הסכמים כאלה, אזי לדעת המפרקים הם הופרו על-ידי המערערים, שבפועל, על-פי המסמכים והרישומים, שילמו רק סכום נמוך ביותר יחסית למחיר יחידות-הדיור. המפרקים ציינו, בין השאר, כי לגבי מרבית המערערים לא נמצאו במסמכי החברה הסכמים למכירת יחידות-הדיור, וכי לגבי מקצת מן המערערים נמצאו הסכמים, אך אלה חסרים תניות מהותיות ופרטים יסודיים, ואין הם אלא חוזים למראית-עין. המפרקים מפנים למכתב של מנהל החברה אשר "בזמן אמת" הבהיר כי לא נחתמו הסכמים מחייבים עם רוכשי יחידות-הדיור. עוד מציינים המפרקים, כי לא דווח לרשויות המס על ההסכמים וכי הערות האזהרה נרשמו זמן רב לאחר המועד הנטען של כריתת ההסכמים (לגבי שבע מתוך עשר העסקאות הנטענות כלל לא נרשמו הערות אזהרה, אלא לאחר מתן צו הפירוק).

4.        בית המשפט המחוזי סבר כי לא ניתן להיעתר לאיזו מן הבקשות למתן הוראות. בית המשפט בחן את טענות הצדדים, והגיע לכלל מסקנה כי קיימים בין הצדדים חילוקי דעות מהותיים, הנוגעים ללב הסוגיה, וכי גם ההסדר הדיוני שנתגבש אין בו כדי להביא לכך "שבית המשפט שלפירוק יתן למפרק הוראות המבוססות על בלימה". ההסדר הדיוני, כך הדגיש בית המשפט, מאשר כי חילוקי הדעות העובדתיים נותרים בעינם, בעוד שבלא קביעת ממצאים בעניינים אלה - אין זה מן האפשר להכריע ביחס לזכויות המערערים ביחידות-הדיור. בין הנושאים הטעונים הכרעה עובדתית מנה בית המשפט המחוזי את השאלות הבאות:

"... האם מה שהוצג על-ידי [המערערים] הוא הסכם מכר, היכן הוא הוחזק, למה לא דווח עליו, למה חסרים בו פרטים, מתי נחתם, למה אישרה החברה ורואה החשבון שלה שסוויטות לא נמכרו, למה לא דווח על העסקאות (אם היו) למס שבח מקרקעין חרף הוראת החוק, למה אין רישומים כספיים בחברה על זרימת כספים הנובעת מההסכמים, האם נמסרה החזקה [למערערים], מתי, באיזה אופן, על-ידי מי, האם יש מסמך על כך, ולא מניתי אלא אחת 'מאלף אלפי' קושיות ותמיהות והבהרות שאין להן מענה".  

           בהתחשב בכל אלה, ובכך שבתצהירים מטעם המערערים "רב הנסתר על הגלוי" ואין בהם פירוט מספיק לגבי אופן תשלום התמורה, סבר בית המשפט קמא כי הליך של מתן הוראות אינו הולם הכרעה בסוגיות המתעוררות כאן. עם זאת, למעלה מן הצריך ובלא לקבוע מסמרות, ציין בית המשפט קמא כי "'בהליך רגיל' של סכסוך בעלויות, קרוב לודאי שיד [המערערים] היתה על התחתונה בשל אי הרמת עול ההוכחה המוטל עליהם". בהקשר זה ציין בית המשפט, בין היתר, כי המערערים לא צירפו לתיק בית המשפט נוסח מלא של "טפסי הזמנה" (שהמערערים רואים בהם משום זיכרון דברים); כי המסמכים שהמערערים מייחסים להם מעמד של הסכמי מכר הם למעשה "הצעות בלתי חוזרות שתוקפן מוגבל", ואשר טעונות קיבול על-ידי החברה; כי במסמכים אחרונים אלה חסרים פרטים מהותיים, ונספחיהם לא מולאו כראוי; כי "לא ניתן הסבר לתמיהה הכיצד קבעו הצדדים מועדי תשלום אשר קדמו למועד כריתתו של ההסכם"; ועוד.

5.        בית המשפט לא ראה, אפוא, להיעתר לאיזו מן הבקשות למתן הוראות, אולם יחד עם זאת, לא סגר את הדלת בפני קיום בירור הולם של זכויות המערערים, וסיים את החלטתו בהתוויית הדרך שבה יימשך ההליך:

"הדרך הראויה, והיא גם שתמנע קיפוח ללא צורך של זכות שיש, אם יש, למי [מהמערערים], היא [שהמערערים] יעבירו למפרקים תוך 60 יום את כל החומר הראייתי שיש להם, כולל אסמכתאות, לכל ומלוא התשלומים ששולמו על חשבון התמורה, כמו גם כל אסמכתא הסבר וחומר אחר שיתבקש על-ידי המפרקים, והכל כדי לנסות ולהראות למפרקים שהם רכשו זכות כלשהי. טוב יעשו [המערערים] אם בעשותם כך יתנו דעתם גם לאמור בעמדת המפרקים כפי שהיא נפרשת בהליך זה, וגם למה שנאמר בהחלטה זו. תוך 60 יום לאחר מכן יבחנו המפרקים את כל העובדות והאסמכתאות, יתנו את המשקל הראוי לכל אלו, כמו גם להעדר ראיות או אסמכתאות, ולאחר מכן יודיעו [למערערים] מה עמדתם. בין שאר שיקוליהם יבחנו המפרקים אם, בהנחה שנכרתו הסכמים, הם הופרו, ואם כן מה הם הסעדים הנובעים מכך. תשומת לבם מופנית לכך שרק חוזה למראית עין בטל מעיקרו. בכל מקרה אחר צריך להיעשות במועד מתאים אקט של ביטול.

לאחר כל אלו יוכל כל צד, אם יהיה צורך בכך, לעתור לבית המשפט ככל שיתחייב מהמהלכים העתידיים".

6.        כנגד החלטה זו - שתיקרא להלן ההחלטה הראשונה - השיגו המערערים במסגרת ע"א 8800/01 ורע"א 8802/01. לשיטתם, לא רשאי היה בית המשפט קמא "שלא להחליט", ואף לא היתה מניעה מלקבל "החלטה סופית" בנושא הדירות, כפי שהוסכם במסגרת ההסדר הדיוני שקיבל תוקף של החלטה. המערערים מלינים גם על קביעותיו של בית המשפט קמא שניתנו "למעלה מן הצריך", ועל הדרך שקבע בית המשפט המחוזי להמשך בירור הסוגיה. דרך זו, כך הם סבורים, אך תרבה מחלוקות ותגרום לעיכובים. לטענת המערערים, פעולות המפרקים מנוגדות לדין, וביסודן שיקולים זרים ורצון להיטיב עם המשיב 3. ההליך של בקשה למתן הוראות מהווה, לדעת המערערים, דרך נוחה להכרעה במחלוקת שבין הצדדים. כך במיוחד לנוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, ולאור כך שבפני בית המשפט הוצגו די ראיות על-מנת שיוכל לפסוק לטובת המערערים. המערערים גורסים, כי בינם לבין החברה נכרתו הסכמים בעלי-תוקף, כי הם שילמו את מלוא התמורה שנקבעה בהסכמי-המכר, וכי יש ליתן משקל לעובדה שנרשמו הערות אזהרה לטובתם על יחידות-הדיור. לשיטתם, קנויות להם זכויות מכוח הלכת אהרונוב ומכוח דיני הנאמנות. המערערים סבורים, כי אין עומדת למפרקים האפשרות לבטל את הסכמי-המכר שנכרתו בין החברה לבין המערערים. לדעתם, היה על בית המשפט המחוזי לדחות מכל וכל את טענות המפרקים בדבר מרמה וזיוף על-ידי המערערים, וכן היה עליו להכריע בדבר מעמדו של המשיב 3 בהליכי הפירוק. טענה נוספת של המערערים היא, כי קמה להם זכות עיכבון ביחידות שרכשו.

7.        השגותיהם של המערערים הובאו בראשונה בפני השופטת ט' שטרסברג-כהן, אשר בהחלטה מיום 18.2.2003 קבעה כי "מאחר ובית משפט קמא נתן בהחלטתו 60 יום לכל אחד מהצדדים לתת דעתם לעניינים שעלו מהחלטות בית המשפט, כשתישמר בפני כל צד האפשרות לשוב ולפנות לבית משפט אם יהיה צורך בכך, נראה כי הדיון בבקשה זו מוקדם ויש לחזור אליה, אם יהיה צורך בכך, לאחר התפתחות שתתרחש, בתום תקופה זו". הצדדים נתבקשו, באותה החלטה, להודיע על מצב העניינים נכון לאותו יום. ואכן, בהתאם להחלטה זו הוגשה הודעה מטעם המפרקים, לפיה המערערים הוזמנו להעביר כל חומר ראייתי שבידם הנוגע לזכויותיהם ביחידות-הדיור, אולם הם לא עשו כן במהלך התקופה שקצב בית המשפט המחוזי, ובחרו להסתפק בדרך של הגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. לפיכך - כך נאמר בהמשך ההודעה - פנו המפרקים לבית המשפט של הפירוק בבקשה למתן הוראות, ובפרט - לאשר להם להציע את המלון למכירה, כחטיבה אחת, במסגרת מכרז. בית המשפט המחוזי, לאחר שקיים דיון ושמע את טענות הצדדים, הורה ביום 18.2.2002 על פתיחה בהליכי מכרז למכירת המלון (להלן: ההחלטה השנייה).

           המערערים שיגרו גם הם הודעה לבית משפט זה, המתייחסת להחלטתה האמורה של השופטת שטרסברג-כהן. בהודעה זו חזרו המערערים והבהירו, כי לא ראו כל טעם ללכת בדרך שסלל בית המשפט המחוזי בהחלטתו, וחלף זאת בחרו להגיש את ערעורם על ההחלטה. המערערים ציינו כי בד-בבד עם הודעתם זו מגישים הם בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי ובקשת רשות לערער עליה.

8.        הנה אפוא, מצוי היום בפנינו, לצד הערעור על החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי, ערעור נוסף - על החלטתו השנייה (רע"א 1945/02). בהחלטה זו נכתב, כי:

"... אני מבקש לחזור ולציין שכל שנקבע בהחלטתי מיום 10.10.2001 הוא שיואילו מרשי עו"ד נרי [המערערים] לשטוח את טענותיהם באשר לזכויות שיש להם בפני המפרקים כדי שטענותיהם תידונה. אני מבין שמרשי עו"ד נרי בחרו שלא לנהוג כך מטעמים דיוניים שונים שהם פרטו בפני אותה שעה.